מזכ'ל העבודה, כבל, מסביר לציבור, למה מרכיב אולמרט ממשלה כל כך גדולה - 27 עד 29 שרים, כ-10 סגני שרים - מדוע בזבוז הכסף האדיר הזה, ומנמק: יש לממשלה תפקיד, תפקיד מרכזי: לבצע את "ההתכנסות", ולמהלך הדרמטי הזה יש הכרח בממשלה הכי רחבה האפשרית. על הדברים האלה לא היתה כל תגובה מן הימין, אם עוד יש דבר כזה.
אנשי העבודה מסבירים בתקשורת, מה פתאום וויתר פרץ על התחום שבו דגל כל מערכת הבחירות, על הנושא הכלכלי-חברתי לו הקדיש את חייו, התחום שבו הוא מבין ומסוגל לתרום - לפי תפיסתו הסוציאליסטית. למה הלך להיות שר בטחון ולא שר האוצר, המשרד היחיד שהיה מאפשר לו להגשים את חזונו? ומה מצא במשרד הבטחון שיאפשר לו לתרום תרומה ייחודית משלו? התשובה שניתנה היא, שמשם הוא יוכל להוריד את המאחזים!
גם על כך לא שמענו מן המחנה הלאומי ומציבור המתנחלים ותומכיהם אפילו לא ציוץ אחד!
יושב לו הקורבן,ובפניו הרוצח משחיז את סכינו - כמשותק.
במערכת הפוליטית הציבור שלנו יתום. אבל יתום לפחות בוכה וצועק, היתום הזה - אילם. אין לו כתובת ואין מי שידבר בשמו.
המעט שמתבקש הוא, שליישובים אשר צל הגיליוטינה מרחף מעליהם, כל מה שמעבר לגדר ההפרדה, יהיו כתובת משותפת ודובר משותף - פורום או חזית או מטה של יישובי גב ההר, ובכל יישוב מאויים וועד פעולה שיתכונן לבאות ויתן ביטוי לרחשי הלב של הציבור שלו, כדי שיחדל להיות חרש-אילם.
ההצעה הזאת אינה חדשה, אך הצורך בה גדול מתמיד, במיוחד משום שהטרנספר של אולמרט לא יוכל להתבצע בלי ש'ס וישראל ביתנו, ואלה לא יוכלו לתת לו יד אם היתום ירים קול ויגע בלב בוחריהם, שרובם הגדול שייך לימין, ובוודאי אם היתום לא ילך בשקט, כ'א יתנגד לעקירה, ישבש את שיגרת הגירוש, ולנגד עיניהם אף יספוג מכות והתעללויות.
נוכח חולשתם האלקטורלית של אולמרט ומרעיו, הם זקוקים לשקט, בראש וראשונה מצד הקורבנות. הפרתו של השקט הזה, ומהר, היא תנאי להישרדותנו.
ומכאן לנבואתו של הפילוסוף יוחנן בלוך משנת 1970, מלפני 36 שנים, כאשר זמן ניכר לפני יום הכיפורים הסכימה ממשלת ישראל להפסקת אש כלשהיא ליד תעלת סואץ, רמז בלבד לנסיגות שהיו עדיין בעתיד הרחוק. בלוך כתב מאמר בשם "המלכודת", ששום עתון בישראל לא אבה לפרסמו. כעת הודפס קטע מן המאמר בשלישית בפרסום האמריקני OUTPOST היוצא מטעם ארגון ימני בשם אפס'י - "אמריקנים למען ישראל חזקה".
המאמר הזה מחזק ומאשש מסקנה שהגעתי אליה מזה זמן, שישראל צועדת בעיניים פקוחות לקראת משטר של חסות - "פרוטקטוראט", בלע'ז, כלומר אובדן זכות ההכרעה הריבונית בענייני חוץ ובטחון והעברתה להלכה לגוף בינלאומי , ובפועל - לארצות הברית. נמשיך להיקרא מדינה, וכך גם שכנתנו שמעבר לקו הירוק, פלסטין - היא תשודרג כלפי מעלה ואנחנו נשודרג כלפי מטה, ויחד נהיה זוג חוסים תחת כנפי ה"קוורטט". במידה רבה זו המציאות כבר היום, אך הבסיס התיאורטי והמכניזם המוביל אל האובדן הגורלי הזה, נותחו בצורה מזהירה ע'י הפרופ. יוחנן בלוך, במאמרו "המלכודת".
הרי תרגום כמה קטעים:
"ככל שיורע מצבנו, כך נהיה יותר תלויים בעזרת ארצות הברית. אולם, ככל שמצבנו יורע, אמריקה תהסס לעזור לנו, והיא תתבע בתקיפות יותר גדולה את נסיגתנו, נסיגה שהסכמנו לה וחתמנו עליה. אם נצביע על הסכנות הכרוכות בנסיגה, יציעו לנו את עקרון "החסות", אם נרצה ואם נמאן. כמענה על כל סיכון - הם יציעו לנו את "הערבויות" שביקשנו.
... באופן מהותי נצטרך לסגת לגבולות 1949. הסכם שלום לא נקבל, נקבל ערבויות. פה יהיה פירוז, שם ישב כח או'ם; פה יהיה פרוזדור, שם - כח משטרה מעורב; כאן - ניהול משותף, שם - מובלעת. העלייה תיפסק, כי מדינה כזאת לא תוכל למשוך עולים. שוב תהיה ירידה, והיא תגיע למימדים שמעולם לא ידענו... ההוצאות להגנה לא תרדנה אלא תגדלנה, ביחס ישיר להרעה במצבנו. ושלום? ברור, שהכחות הערביים יגדילו את פעילותם בתמיכת ארצות ערב, גם אם בינתיים המדינות הללו לא תפתחנה במלחמה נגדנו.
...יכולת ההגנה שלנו תסבול מנכות קשה בתוך הקולר החונק של "גבולות השלום" וכחות השמירה הבינלאומיים. ואז, נפנה אל מעצמות החסות הידידותיות שלנו ונבקש עזרה. ולא קל לנחש, מה יאמרו. הם יגידו לנו, שאינם רוצים להיות מעורבים במלחמת עולם, ולנו אסור להביא מלחמה על העולם. יתחיל תהליך של סחיטה. אם העלייה עדיין לא נפסקה מעצמה, הם ידרשו להפסיקה. והמעצמות נותנות הערבויות יסבירו לנו שהתעקשותנו על העקרון הציוני המיושן הזה, העלול להוביל למלחמה, היא דבר רע... למעשה נמצא את עצמנו שבים לתקופת המנדט, ולאחר 2,3 שנים יאמרו באמריקה ש"ניסוי המדינה היהודית" נכשל, ויש צורך למצוא פתרון מתקבל על הדעת לבעייה של ישראל. ומדוע לא מדינה פלסטינית עם "ערובות" לחיי היהודים?
מה שהתחיל בסיסמה הטפשית "שטחים תמורת שלום", יסתיים ככל הנראה בחיסול המדינה, אלא אם כן נחזור על עקבינו ונימלט מתוך מלכודת הבלהות שבנינו במו ידינו".
עד כאן לשונו. הסוף נראה הזוי גם היום, אך בל נשכח שעוד לפני זמן קצר לא חלמנו שיקום גוף בשם "קוורטט"- אמריקה, אירופה, רוסיה והאו'ם - והוא יתכנס כל כמה חדשים ויכתיב לנו מה לעשות; שמעברי הגבול במצרים יהיו בפיקוח נציגי מדינות אירופיות, והגבול החמוש של האיבה הערבית הפעילה יגיע לפאתי אשקלון, ועוד מעט לפסי הרכבת של כפר סבא.
שנה וחצי לתוך מלחמת אוסלו, עד לטבח במלון פארק, שרון נמנע מלהגיב וטען "איפוק זה כוח", וזאת אך ורק מתוך החשש שתגובת-יתר תגרור הכנסת מפקחים בינלאומיים, חס וחלילה. היום אנחנו מזמינים אותם.
בכלל, המונח "פיקוח בינלאומי" היה משוקץ אצלנו, כי ידענו שהוא מריח בהגבלת ריבונותנו. והנה, במפת הדרכים אימצנו לעצמנו את הפיקוח הבינלאומי.
ישראל קנתה את ליבה של ארה'ב, כאשר משה דיין הכריז שם בשם מדינה קטנטונת, שלעולם לא נבקש שבחורים אמריקנים ימותו בשבילנו, אנחנו נדאג לעצמנו. לעומת זאת, אולמרט נוסע לארה'ב למכור שם את הנסיגה העמוקה ביהודה ושומרון ועימה את החורבן והגירוש של 100,000 יהודים כדי להכין למדינה הפלסטינית שטח נקי מיהודים, ובתמורה הוא יבקש "ערבויות אמריקניות", אותן הערבויות שעליהן כתב יוחנן בלוך.
מפני שברור לחלוטין, ובאמריקה לא יחלקו על כך, שעל המדינה בגבולות הקו הירוק לא יהיה אפשר להגן. שטייניץ, בראיון פרידה עם ארי שביט מ"הארץ", הביע חשש מתקיפה של מאות טילים בבת אחת - מדרום, מצפון וממזרח - שתשתק את מדינת-החלוקה במכה אחת ותביא חלילה לנפילתה. שטייניץ גם רואה במצרים (שעליה אנחנו נשענים, נעביך, מול הפלסטינים) אויב פוטנציאלי מסוכן.
גם אולמרט מבין זאת היטב. וגם קציני המטכ'ל, מחוקי הפרצוף והאופי ומוחלפי הדיסקטים, ערים לכך. מדברים על רוחב מותני מדינת-החלוקה שהוא כרוחב שדה התעופה בעיר דאלאס. אבל כדי להגן על שדה תעופה צריך היום 50 ק'מ. איפה הם, ואיפה חצי מזה, אחרי "ההתכנסות" לתוך גטו רצועת החוף?
ולכן תובע אולמרט "ערבויות", ויקבל חסות. יש ביטוי אמריקני "אין ארוחות חינם", וגם אין חסות חינם.
מתי יימאס לאמריקנים ולעולם? את זאת אין בלוך אומר, אבל אנחנו יודעים: כאשר הערבים - הדורשים עכשיו צבא בינלאומי מסביב לישראל - יחשבו שאין בו צורך עוד ויתחילו במעשי טרור נגדו. אז יבוא החיפוש אחרי "הפתרון" לבעייה שמעמיד לשלום העולם עצם קיום המדינה הציונית.
בינתים מתרחשים בתחום המדינה, בתוך עם ישראל, תהליכים המקדמים את ההתפתחות הזאת. כוונתי לתהליך הדה-ציוניזציה. כאשר פינקרפלד, איש-שמאל, קיבוצניק של השומר הצעיר, בעבר מעמודי התווך של מפ'ם, הולך לחוות סקאלי באילון מורה, להתחבר עם ערביי הכפר סאלם, ולמעשה מסית אותם נגד אחיו היהודים ומביא לידי התנגשויות, הוא מסביר לערוץ 2 של הטלוויזיה, שבזאת הוא מבטא את "אהבת ארץ ישראל" שלו! הפרברטיות הזאת היא אופיינית.
וכאשר השר שטרית מבשר לנו בשמחה של שוטים ש"אין לנו קיטבגים של מורשת ז'בוטינסקי או כצנלסון על הגב", מה הפלא שהגויים מתחילים לשאול, האם כשאין עוד קיטבג יהודי-ציוני-אידיאולוגי, מישהו עוד צריך בכלל את ה"shitty little country", כפי שהתבטא שגריר צרפת בבריטניה - את "המדינה הקטנה המחורבנת" הזאת, שגורמת כאב ראש לכל העולם?
הלא המדינה הזאת כבר מתרוקנת בעצמה ומרצונה מן הציונות, ללא כל לחץ זר, חוץ מן העזרה הכספית של האיחוד האירופי וגופים אמריקנים לארגונים ישראלים, במטרה לחתור תחת הציונות.
האקדמיה, התקשורת, מערכת המשפט, בין היתר, נעשות מיום ליום יותר אנטי-ציוניות.
ולכן, ההתכנסות לתוך שטח-חסות בינלאומי שרק מתוך אדיבות עוד ייקרא "מדינה", תזכה בתמיכה נלהבת של האליטות שלנו, כולל הצבא שעפ'י הדיסקט הנוכחי ששתלו בו, ישמח להיפטר מכל שטח אפשרי, ובלבד להתפרק מן האחריות, לפי הכלל החדש: ממעיט נכסים, ממעיט דאגה. זאת ועוד. בשלב הראשון, צבאות זרים ומעורבות זרה יהיו דווקא טובים גם לכלכלה, ולבלייניות הצעירות בפאבים יהיו מעריצים חדשים, ויהיה "שמיח".
על כן, זאת לדעת: בשטחים וביישובים שמעבר לגדר ההפרדה עומד להיות מוכרע גם גורלה של תל אביב וגורל הממלכתיות היהודית.
לא על בתינו באילון מורה ובאיתמר, בעלי ובשילה בלבד אנחנו נלחמים, כי אם על בית ישראל כולו.
אנשי העבודה מסבירים בתקשורת, מה פתאום וויתר פרץ על התחום שבו דגל כל מערכת הבחירות, על הנושא הכלכלי-חברתי לו הקדיש את חייו, התחום שבו הוא מבין ומסוגל לתרום - לפי תפיסתו הסוציאליסטית. למה הלך להיות שר בטחון ולא שר האוצר, המשרד היחיד שהיה מאפשר לו להגשים את חזונו? ומה מצא במשרד הבטחון שיאפשר לו לתרום תרומה ייחודית משלו? התשובה שניתנה היא, שמשם הוא יוכל להוריד את המאחזים!
גם על כך לא שמענו מן המחנה הלאומי ומציבור המתנחלים ותומכיהם אפילו לא ציוץ אחד!
יושב לו הקורבן,ובפניו הרוצח משחיז את סכינו - כמשותק.
במערכת הפוליטית הציבור שלנו יתום. אבל יתום לפחות בוכה וצועק, היתום הזה - אילם. אין לו כתובת ואין מי שידבר בשמו.
המעט שמתבקש הוא, שליישובים אשר צל הגיליוטינה מרחף מעליהם, כל מה שמעבר לגדר ההפרדה, יהיו כתובת משותפת ודובר משותף - פורום או חזית או מטה של יישובי גב ההר, ובכל יישוב מאויים וועד פעולה שיתכונן לבאות ויתן ביטוי לרחשי הלב של הציבור שלו, כדי שיחדל להיות חרש-אילם.
ההצעה הזאת אינה חדשה, אך הצורך בה גדול מתמיד, במיוחד משום שהטרנספר של אולמרט לא יוכל להתבצע בלי ש'ס וישראל ביתנו, ואלה לא יוכלו לתת לו יד אם היתום ירים קול ויגע בלב בוחריהם, שרובם הגדול שייך לימין, ובוודאי אם היתום לא ילך בשקט, כ'א יתנגד לעקירה, ישבש את שיגרת הגירוש, ולנגד עיניהם אף יספוג מכות והתעללויות.
נוכח חולשתם האלקטורלית של אולמרט ומרעיו, הם זקוקים לשקט, בראש וראשונה מצד הקורבנות. הפרתו של השקט הזה, ומהר, היא תנאי להישרדותנו.
ומכאן לנבואתו של הפילוסוף יוחנן בלוך משנת 1970, מלפני 36 שנים, כאשר זמן ניכר לפני יום הכיפורים הסכימה ממשלת ישראל להפסקת אש כלשהיא ליד תעלת סואץ, רמז בלבד לנסיגות שהיו עדיין בעתיד הרחוק. בלוך כתב מאמר בשם "המלכודת", ששום עתון בישראל לא אבה לפרסמו. כעת הודפס קטע מן המאמר בשלישית בפרסום האמריקני OUTPOST היוצא מטעם ארגון ימני בשם אפס'י - "אמריקנים למען ישראל חזקה".
המאמר הזה מחזק ומאשש מסקנה שהגעתי אליה מזה זמן, שישראל צועדת בעיניים פקוחות לקראת משטר של חסות - "פרוטקטוראט", בלע'ז, כלומר אובדן זכות ההכרעה הריבונית בענייני חוץ ובטחון והעברתה להלכה לגוף בינלאומי , ובפועל - לארצות הברית. נמשיך להיקרא מדינה, וכך גם שכנתנו שמעבר לקו הירוק, פלסטין - היא תשודרג כלפי מעלה ואנחנו נשודרג כלפי מטה, ויחד נהיה זוג חוסים תחת כנפי ה"קוורטט". במידה רבה זו המציאות כבר היום, אך הבסיס התיאורטי והמכניזם המוביל אל האובדן הגורלי הזה, נותחו בצורה מזהירה ע'י הפרופ. יוחנן בלוך, במאמרו "המלכודת".
הרי תרגום כמה קטעים:
"ככל שיורע מצבנו, כך נהיה יותר תלויים בעזרת ארצות הברית. אולם, ככל שמצבנו יורע, אמריקה תהסס לעזור לנו, והיא תתבע בתקיפות יותר גדולה את נסיגתנו, נסיגה שהסכמנו לה וחתמנו עליה. אם נצביע על הסכנות הכרוכות בנסיגה, יציעו לנו את עקרון "החסות", אם נרצה ואם נמאן. כמענה על כל סיכון - הם יציעו לנו את "הערבויות" שביקשנו.
... באופן מהותי נצטרך לסגת לגבולות 1949. הסכם שלום לא נקבל, נקבל ערבויות. פה יהיה פירוז, שם ישב כח או'ם; פה יהיה פרוזדור, שם - כח משטרה מעורב; כאן - ניהול משותף, שם - מובלעת. העלייה תיפסק, כי מדינה כזאת לא תוכל למשוך עולים. שוב תהיה ירידה, והיא תגיע למימדים שמעולם לא ידענו... ההוצאות להגנה לא תרדנה אלא תגדלנה, ביחס ישיר להרעה במצבנו. ושלום? ברור, שהכחות הערביים יגדילו את פעילותם בתמיכת ארצות ערב, גם אם בינתיים המדינות הללו לא תפתחנה במלחמה נגדנו.
...יכולת ההגנה שלנו תסבול מנכות קשה בתוך הקולר החונק של "גבולות השלום" וכחות השמירה הבינלאומיים. ואז, נפנה אל מעצמות החסות הידידותיות שלנו ונבקש עזרה. ולא קל לנחש, מה יאמרו. הם יגידו לנו, שאינם רוצים להיות מעורבים במלחמת עולם, ולנו אסור להביא מלחמה על העולם. יתחיל תהליך של סחיטה. אם העלייה עדיין לא נפסקה מעצמה, הם ידרשו להפסיקה. והמעצמות נותנות הערבויות יסבירו לנו שהתעקשותנו על העקרון הציוני המיושן הזה, העלול להוביל למלחמה, היא דבר רע... למעשה נמצא את עצמנו שבים לתקופת המנדט, ולאחר 2,3 שנים יאמרו באמריקה ש"ניסוי המדינה היהודית" נכשל, ויש צורך למצוא פתרון מתקבל על הדעת לבעייה של ישראל. ומדוע לא מדינה פלסטינית עם "ערובות" לחיי היהודים?
מה שהתחיל בסיסמה הטפשית "שטחים תמורת שלום", יסתיים ככל הנראה בחיסול המדינה, אלא אם כן נחזור על עקבינו ונימלט מתוך מלכודת הבלהות שבנינו במו ידינו".
עד כאן לשונו. הסוף נראה הזוי גם היום, אך בל נשכח שעוד לפני זמן קצר לא חלמנו שיקום גוף בשם "קוורטט"- אמריקה, אירופה, רוסיה והאו'ם - והוא יתכנס כל כמה חדשים ויכתיב לנו מה לעשות; שמעברי הגבול במצרים יהיו בפיקוח נציגי מדינות אירופיות, והגבול החמוש של האיבה הערבית הפעילה יגיע לפאתי אשקלון, ועוד מעט לפסי הרכבת של כפר סבא.
שנה וחצי לתוך מלחמת אוסלו, עד לטבח במלון פארק, שרון נמנע מלהגיב וטען "איפוק זה כוח", וזאת אך ורק מתוך החשש שתגובת-יתר תגרור הכנסת מפקחים בינלאומיים, חס וחלילה. היום אנחנו מזמינים אותם.
בכלל, המונח "פיקוח בינלאומי" היה משוקץ אצלנו, כי ידענו שהוא מריח בהגבלת ריבונותנו. והנה, במפת הדרכים אימצנו לעצמנו את הפיקוח הבינלאומי.
ישראל קנתה את ליבה של ארה'ב, כאשר משה דיין הכריז שם בשם מדינה קטנטונת, שלעולם לא נבקש שבחורים אמריקנים ימותו בשבילנו, אנחנו נדאג לעצמנו. לעומת זאת, אולמרט נוסע לארה'ב למכור שם את הנסיגה העמוקה ביהודה ושומרון ועימה את החורבן והגירוש של 100,000 יהודים כדי להכין למדינה הפלסטינית שטח נקי מיהודים, ובתמורה הוא יבקש "ערבויות אמריקניות", אותן הערבויות שעליהן כתב יוחנן בלוך.
מפני שברור לחלוטין, ובאמריקה לא יחלקו על כך, שעל המדינה בגבולות הקו הירוק לא יהיה אפשר להגן. שטייניץ, בראיון פרידה עם ארי שביט מ"הארץ", הביע חשש מתקיפה של מאות טילים בבת אחת - מדרום, מצפון וממזרח - שתשתק את מדינת-החלוקה במכה אחת ותביא חלילה לנפילתה. שטייניץ גם רואה במצרים (שעליה אנחנו נשענים, נעביך, מול הפלסטינים) אויב פוטנציאלי מסוכן.
גם אולמרט מבין זאת היטב. וגם קציני המטכ'ל, מחוקי הפרצוף והאופי ומוחלפי הדיסקטים, ערים לכך. מדברים על רוחב מותני מדינת-החלוקה שהוא כרוחב שדה התעופה בעיר דאלאס. אבל כדי להגן על שדה תעופה צריך היום 50 ק'מ. איפה הם, ואיפה חצי מזה, אחרי "ההתכנסות" לתוך גטו רצועת החוף?
ולכן תובע אולמרט "ערבויות", ויקבל חסות. יש ביטוי אמריקני "אין ארוחות חינם", וגם אין חסות חינם.
מתי יימאס לאמריקנים ולעולם? את זאת אין בלוך אומר, אבל אנחנו יודעים: כאשר הערבים - הדורשים עכשיו צבא בינלאומי מסביב לישראל - יחשבו שאין בו צורך עוד ויתחילו במעשי טרור נגדו. אז יבוא החיפוש אחרי "הפתרון" לבעייה שמעמיד לשלום העולם עצם קיום המדינה הציונית.
בינתים מתרחשים בתחום המדינה, בתוך עם ישראל, תהליכים המקדמים את ההתפתחות הזאת. כוונתי לתהליך הדה-ציוניזציה. כאשר פינקרפלד, איש-שמאל, קיבוצניק של השומר הצעיר, בעבר מעמודי התווך של מפ'ם, הולך לחוות סקאלי באילון מורה, להתחבר עם ערביי הכפר סאלם, ולמעשה מסית אותם נגד אחיו היהודים ומביא לידי התנגשויות, הוא מסביר לערוץ 2 של הטלוויזיה, שבזאת הוא מבטא את "אהבת ארץ ישראל" שלו! הפרברטיות הזאת היא אופיינית.
וכאשר השר שטרית מבשר לנו בשמחה של שוטים ש"אין לנו קיטבגים של מורשת ז'בוטינסקי או כצנלסון על הגב", מה הפלא שהגויים מתחילים לשאול, האם כשאין עוד קיטבג יהודי-ציוני-אידיאולוגי, מישהו עוד צריך בכלל את ה"shitty little country", כפי שהתבטא שגריר צרפת בבריטניה - את "המדינה הקטנה המחורבנת" הזאת, שגורמת כאב ראש לכל העולם?
הלא המדינה הזאת כבר מתרוקנת בעצמה ומרצונה מן הציונות, ללא כל לחץ זר, חוץ מן העזרה הכספית של האיחוד האירופי וגופים אמריקנים לארגונים ישראלים, במטרה לחתור תחת הציונות.
האקדמיה, התקשורת, מערכת המשפט, בין היתר, נעשות מיום ליום יותר אנטי-ציוניות.
ולכן, ההתכנסות לתוך שטח-חסות בינלאומי שרק מתוך אדיבות עוד ייקרא "מדינה", תזכה בתמיכה נלהבת של האליטות שלנו, כולל הצבא שעפ'י הדיסקט הנוכחי ששתלו בו, ישמח להיפטר מכל שטח אפשרי, ובלבד להתפרק מן האחריות, לפי הכלל החדש: ממעיט נכסים, ממעיט דאגה. זאת ועוד. בשלב הראשון, צבאות זרים ומעורבות זרה יהיו דווקא טובים גם לכלכלה, ולבלייניות הצעירות בפאבים יהיו מעריצים חדשים, ויהיה "שמיח".
על כן, זאת לדעת: בשטחים וביישובים שמעבר לגדר ההפרדה עומד להיות מוכרע גם גורלה של תל אביב וגורל הממלכתיות היהודית.
לא על בתינו באילון מורה ובאיתמר, בעלי ובשילה בלבד אנחנו נלחמים, כי אם על בית ישראל כולו.
